אני שאקטי

הגעתי לאשרם במדבר בלילה שלפני תחילת הפסטיבל על מנת לתפוס מיקום טוב לאוהל לפני שיתחיל הבלאגן. פגשתי את החברים ששמרו לי מקום, הקמתי אוהל וישבתי לפיטפוט לילה. הבחנתי שאני במצב רוח כבד מהרגיל, שמתי לב שאני טיפה ממורמרת... לא ממש בא לי על הפסטיבל, לא בא לי רעש ומלא ילדים, לא בא לי סדנאות, לא בא לי רוחניות וחיבוקים... לא בא לי. קלטתי שהבאתי איתי מהבית שק של מירמור.

הלילה האחרון של פסטיבל זורבה באשרם, אני יושבת על הדשא עם חברים, מקשקשים וצוחקים כאשר ביתי בת ה 12 מגיעה, מתיישבת עלי ודורשת את מלא תשומת הלב שלי. אני מודה, באותו הרגע לא ממש בא לי לתת לה תשומת לב, בא לי להמשיך לקשקש ולפלרטט עם האנשים הבוגרים יותר על הדשא.