שק של מירמור

הגעתי לאשרם במדבר בלילה שלפני תחילת הפסטיבל על מנת לתפוס מיקום טוב לאוהל לפני שיתחיל הבלאגן.
פגשתי את החברים ששמרו לי מקום, הקמתי אוהל וישבתי לפיטפוט לילה.
הבחנתי שאני במצב רוח כבד מהרגיל, שמתי לב שאני טיפה ממורמרת...
לא ממש בא לי על הפסטיבל, לא בא לי רעש ומלא ילדים, לא בא לי סדנאות, לא בא לי רוחניות וחיבוקים... לא בא לי.
קלטתי שהבאתי איתי מהבית שק של מירמור.



אני חייבת לציין שאני במצב ממורמר זה נראה כמו בן אדם רגיל מאוד מאושר... אבל אתם יודעים, הכל יחסי.
אז מה עושים כשיש על הכתף שק של מירמור?
יכולתי לנסות להעיף אותו הרחק, אבל הוא ממש כבד.
יכולתי להשאיר אותו באוהל, אבל אז הוא היה מחכה לי שם וכל פעם כשהייתי נכנסת לאוהל הוא היה מתמרמר עלי שהשארתי אותו לבד ולא נותן לי לצאת שוב מהאוהל...
יכולתי סתם לנטוש אותו באיזו פינה באשרם, אבל אז מישהו היה עלול להתקל בו וליפול...
יכולתי לנסות להתעלם ממנו, אבל אז הוא היה נהיה יותר ויותר כבד...
החלטתי פשוט להיות איתו, לראות אותו, לקבל אותו, פשוט ללכת איתו לכל מקום, להרגיש אותו...
העזתי להיות ממורמרת, להרגיש ממורמרת.
וכך היה.
בשלב מסוים כמעט ונהניתי מלהיות ממורמרת.

במקביל לי ולשק המירמור שלי הפסטיבל התקדם לו, סדנאות, הופעות, ילדים רועשים, מסיבות, עוד ארוחה, עוד צ'אי, עוד כדור שוקולד טבעוני...
התפקיד שלי בפסטיבל היה לסייע בסדנאות הנשימה, לכל סדנה הגעתי עם השק, גררתי את עצמי בחוסר חשק מופלא לאולם הסדנאות,
ובתחילת כל סדנה הנחתי את השק בפינת החדר והתפיניתי לסייע ולטפל בנושמים.
כשאני מטפלת אני נמצאת במימד אחר, אני מחוברת לכוחות הפנימיים הכי עוצמתיים שלי, אני בנוכחות מלאה, אני בשירות, אז כל שק שיש לי מהבית פשוט נשאר בצד ולא מפריע.
בסוף כל סדנה זכרתי לאסוף את השק שלי וללכת איתו, לחזור להרגיש אותו ולהיות איתו.
יכולתי לשים לב שבסוף כל סדנה השק הרגיש טיפה יותר קליל.

יום שישי אחר הצהריים, עם סיום סשן עוצמתי במיוחד שהיה מכוון לפתיחה של הלב, ניגשתי במהירות לאוהל להחליף לבגד לבן לקראת קבלת השבת והגעתי לבמה המרכזית.
מעגל שירה מקודשת ענק שבמרכזו נמצאים להקת "אורות" המרגשים עם השירים הכי יפים.
מאות אנשים סביבם שרים וכולם עם הלב פתוח.
הצטרפתי לחברים האהובים שלי בשירה ובריקוד, הלב שלי נפתח עוד ועוד והתמלא באהבה.

בסיום קבלת השבת הייתה סדנה נוספת שהייתי צריכה להגיע אליה, קבלת השבת התארכה ושמתי לב שאני כבר באיחור לסדנה...
בדקתי רגע עם עצמי והרגשתי שממש לא בא לי ללכת לסדנה, לא בגלל המירמור שלי, המירמור לא היה שם, זה פשוט לא הרגיש לי מדויק.
לקחתי החלטה חסרת מירמור לא ללכת לסדנה ולהצטרף לחברים שלי בצ'אי שופ.

ביום שלמחרת, היום האחרון של הפסטיבל, בסשן ריברסינג האחרון של הפסטיבל, פרצתי בבכי, בכי טוב כזה, מבפנים, עם דמעות.
חיכיתי לבכי הזה הרבה זמן וזה הרגיש טוב, הרגשתי את עצמי מחוברת לעצמי.
נכנסתי למדיטציה עמוקה, התחברתי לזרם, הפעלתי את הלב שלי, התחברתי לעוצמה שלי.

לסיום הפסטיבל הצטרפתי כחלק מהצוות של הליכת המלאכים הגדולה.
התהליך התחיל עם חיבור בין האנשים, חיבור ללב וחיבור לילדה הפנימית.
פגשתי שוב את הילדה הפנימית שלי, דיברתי אליה ובכיתי, חיבקתי אותה ואמרתי לה שאני אוהבת אותה ותמי תמיד אהיה שם בשבילה.
בכיתי עוד והכנסתי אותה לתוך הלב שלי.
התמלאתי אהבה.

ואז ההליכה, הייתי בשירות, תמכתי והנעתי את המשתתפים, התרגשתי איתם, נגעתי, בכיתי עוד...

עם החיבור הזה, עם הלב הפתוח, עם האהבה שבי, עם האהבה שאני, יצאתי מהאשרם.

תודה על המתנה.
תודה על האהבה.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לא בא לך?

תמונה

תמונה