אני שאקטי

אני משתפת במכתב פרידה ששלחתי לאהוב, מכתב שלאחר ששלחתי אותו התגלה לי כמו מכתבה הזמנה לאהבה.

זה התחיל משיחה אקראית שניהלתי עם איזה בחור על הקונספט של אהבה חופשית. הסברתי שאני רואה את עצמי כאחראית היחידה לאושר של עצמי, שאני לא תלויה במישהו אחר או בגורם חיצוני שיספק לי אושר או סיבה לאושר. השיחה התקדמה למהות הסבל בעולם כשהצהרתי שאני לא סובלת (רוב הזמן), על ידי זה שאני לא נקשרת לדברים, אנשים ורעיונות.

השארתי את אמא שלי בטרמינל ויצאתי לדרכי, ממולי באוויר, מטוס של אל על, חשבתי שהוא ממריא ואז הבנתי שהוא בעצם נוחת. תהיתי בליבי אם שיווה נמצא במקרה בדיוק על המטוס הזה... מיד עלה זיכרון מתכנית שראיתי בטלויזיה לפני כמה ימים על מטוסים שהתרסקו... החיבור של שתי המחשבות העיר בי זיכרון ישן וכואב.

בחודשים האחרונים אני מוצאת את עצמי פעם ועוד פעם במקום של צלע שלישית. נהגתי לחשוב עם עצמי שאני לא רוצה להיות צלע שלישית ואני מגלה שזה פוגש אותי כל כך הרבה פעמים שהגיע הזמן לפצח את זה.

סך הכל פעמיים פגשתי אותו בתוך חודשיים... ועם זאת הוא מצליח לחדור לכל פינה, מוארת או אפלה בנפש שלי. איך הוא עושה את זה? הוא לא עושה כלום, הוא אפילו לא מודע לכל מה שמתחולל אצלי בגללו (או בגללי).

יום כיפור בפתח, אני וביתי בת ה 12 מתכוננות ללכת לארוחה מספקת אצל ההורים, הבת הודיעה לי שהיא רוצה לצום ולהצליח להחזיק מעמד את כל אורך הצום. היא מתייעצת בטלפון עם אבא שלה ושואלת אם מותר לה לסוע באופניים החשמליות ביום כיפור ומנסה לשכנע אותו: ״מה אם אשאיר את האופניים דולקות ורק אסובב את הידית״.... אני מרגיעה אותה ואומרת שאין שום בעיה ומה שבאמת חשוב ביום כיפור זה חשבון הנפש וההסתכלות הפנימית.

כבר כמעט 4 שנים מאז הפעם האחרונה שגרתי עם בן זוג. האמת היא שאחרי הפעם האחרונה שגרתי עם בן זוג, לא נשארתי עם געגוע או רצון כלשהו לגור עם מישהו, היו לי בני זוג מאז, אבל בלי מגורים משותפים. חווית המגורים המשותפים לא הייתה חוויה נעימה בשבילי, המגורים המשותפים היו משקולת כבדה למערכת היחסים שבסופו של דבר קרסה בזכותן של עוד כמה משקולות כמו עסק משותף, חובות משותפים, סבל משותף והרים של ציפיות ואכזבות.