אני שאקטי

הדבר שהכי קשה לי כשאני נפרדת מאדם אהוב זה שהאדם שאני הכי רוצה לשתף והכי רוצה שינחם אותי הוא בדיוק האדם שממנו אני נפרדת. חברתי האהובה שעוברת פרידה משל עצמה בתזמון מושלם איתי, הזכירה לי שחווית הפרידה דומה מאוד למוות. הפחד והדרמה מהפרידה הם כמו הפחד מהמוות, פחד מהיפרדות מהקיים, פחד מהצעידה אל הלא נודע. הפרידה שאני חווה עכשיו מחזירה אותי לרועי, הילד שאהבתי בגיל 14.

סך הכל פעמיים פגשתי אותו בתוך חודשיים... ועם זאת הוא מצליח לחדור לכל פינה, מוארת או אפלה בנפש שלי. איך הוא עושה את זה? הוא לא עושה כלום, הוא אפילו לא מודע לכל מה שמתחולל אצלי בגללו (או בגללי).

יום שישי בצהריים, כנס טנטריקס בכפר נופש על הים, אני על המרפסת ממתינה לתחילתה של הסדנה: "אהבה פראנית" של ארז וסמדר. מצד אחד של המרפסת הים במלוא יופיו, מצידה השני של המרפסת, הדשא של כפר הנופש והשביל המוביל אל הבניין של המרפסת. למרות היופי של הים, אני מוצאת את עצמי מביטה לכיוון הדשא, ממתינה בדריכות והתרגשות לראות מתי ארז וסמדר יגיעו.

מקום מיוחד, יש שם נחל, עצי איקליפטוס ושלווה מתוקה. המקום הזה תמיד היה פה, לא רחוק מהבית שלי, אבל רק בחודשים האחרונים גיליתי אותו, שמעתי עליו לפני זה מחברים ומכרים שהיו פה, אבל לקח לי זמן וקצת אומץ להגיע לכאן.