פגישה עם הילדה הפנימית


הלילה האחרון של פסטיבל זורבה באשרם, אני יושבת על הדשא עם חברים, מקשקשים וצוחקים כאשר ביתי בת ה 12 מגיעה, מתיישבת עלי ודורשת את מלא תשומת הלב שלי.

אני מודה, באותו הרגע לא ממש בא לי לתת לה תשומת לב, בא לי להמשיך לקשקש ולפלרטט עם האנשים הבוגרים יותר על הדשא.


מהר מאוד אני מבינה שהיא שחררה את החברים שלה שילכו בלעדיה ועכשיו היא לא יודעת איפה הם וכרגע היא רוצה את תשומת הלב הבלעדית שלי.

אני מרפה, מאפשרת לה לשבת לידי, מנסה לתת לה כמה שיותר תשומת לב ונוכחות וגם לשמור על קשר כלשהו עם שיחת הבוגרים.

לאט לאט, החברים מתפזרים, מי לאוהל, מי לסדנה ומי למסיבה הגדולה ואני נשארת עם הילדה כמעט לבד על הדשא.

כמה קבוצות קטנות של אנשים בשיחות לילה פזורות ברחבי הדשא, אבל האווירה בדשא כבר שקטה ורדומה, מצטרף אלינו חבר לשיחה והוא ממשיך הלאה ואז חברה מצטרפת וגם היא ממשיכה, השעה כבר 2 בלילה....

עייפות מתחילה להשתלט עלי הקול שלי מתחיל להצטרד.

אני מצליחה לשכנע את ילדתי שנלך לאוהל לישון, בתקווה שהיא תירדם ואני אוכל לחמוק מהאוהל שלי לביקור באוהל של שיווה לאיזה חיבוק לילה מפנק.

בדרך לאוהל אנחנו רואות את המסיבה הגדולה ומחליטות ללכת לראות מה הולך שם.

אנחנו מגיעות, עושות סיבוב קטן והיא מיד מוצאת את החברים שלה ומחליטה ללכת איתם לסיבוב לילי.

אני חוזרת לכיוון המאהל, בתקווה להרוויח משהו מהלילה, שלא יהיה אבוד, איזה חיבוק משיווה ולישון.

אני מגיעה לאוהל, עוברת לפיג'מה והולכת לאוהל של שיווה, אני פותחת בשקט את הרוכסן של האוהל שלו ונכנסת ומגלה שהוא לא שם...

טיפה מאוכזבת, אני חוזרת לאוהל שלי לישון לבד, אחרי שעתיים בערך הבת המשוטטת שלי מגיעה מהסיבוב לילה שלה ומצטרפת אלי לשינה.

הבוקר מגיע, אני מתעוררת יחסית מוקדם, עם ההתעוררות מתעוררת לי תחושה של בור וצריבה באזור הלב משולב עם עצב וחנק באזור הגרון.

מחוץ לאוהל אני שומעת אנשים מדברים, אני מזהה את הקול של שיווה בין הקולות, אני יוצאת מהאוהל, הולכת למקלחות לצחצח שיניים, בדרך מברכת את היושבים בבוקר טוב.

אני חוזרת מהמקלחות ומצטרפת לחבורה, בליבי אני מקווה ששיווה יפעיל עלי את קסמיו והתחושות בלב ייעלמו מעצמן.

אני מתיישבת ליד חבר טוב ומצטרפת לשיחה, אני שמה לב שאני לא מצליחה לגייס שום נוכחות לשיחה וגם שום הקלה אני לא מוצאת.

אפילו חיבוק שאני נותנת לשיווה לא באמת עוזר, אני מבינה שאין דרך לחמוק מזה, יש עבודה פנימית לעשות עם עצמי.

אני גוררת את עצמי למתחם המטפלים בידיעה שבזמן שאני מטפלת זה זמן חסד שיש לי להקשבה פנימית עמוקה.

המטופלת הראשונה מגיעה ונשכבת והטיפול מתחיל.

אני מבקשת לדייק לעצמי את התחושות, מה עולה לי? מה מרגיש לי? איזה כפתורים הופעלו לי?

אני מצליחה לזהות שני כפתורים עיקריים: אחד של נטישה ואחד של חניקה.

כפתור הנטישה מוכר לי היטב, הוא מורגש באזור הלב, מלווה בתחושות של לבד ומחשבות שלא אוהבים אותי או לא רוצים אותי.

אני מכירה אותו ממש טוב ואני עושה אתו המון עבודה, הוא מפעיל אותי פחות ופחות, אבל עדיין קיים, אני מאפשרת לו להיות נוכח ומבקשת להתבונן על מה זה יושב.

כפתור החנק, גם מוכר, אבל פחות התייחסתי אליו עד עכשיו, אני מזמינה אותו להראות את עצמו במלואו.

כפתור החנק כולל בתוכו את כל הפעמים שהרגשתי חנוקה, שהרגשתי כבולה, ללא שליטה, ללא בחירה, כל הפעמים שהרגשתי תחת כפיה, תחת שליטה, תחת מרות.

הרגשתי את כפתור החנק יושב בגרון, הצרידות שהתחילה בלילה התפתחה לצרידות עד שאבד לי הקול.

עם שני הכפתורים האלו – הנטישה והחנק, ביקשתי להתבונן פנימה ולבדוק אם הם יושבים על איזו נקודה בזמן או חווית עבר.

מצאתי את עצמי בסביבות גיל 6, תקופה שקצת אפופה לי בזיכרון, אבל אני יודעת עליה בדיעבד, אמא באותה השנה הלכה ללימודים ולא הייתה בבית רוב ימות השבוע.

בשעה ארבע אחר הצהריים הייתי הולכת מבית הילדים בקיבוץ לבית של ההורים.

הזמן הזה של ארבע אחר הצהריים, היה מלא בתחושות של נטישה ובעיקר תחושות חנק.
(אני בוחרת לא להיכנס לפרטים אלא רק בתחושות)

פניתי אל הילדה בת ה 6, ראיתי אותה בכאבה והושטתי לה יד.

אמרתי לה שעכשיו אני פה אתה ושאני לא עוזבת אותה לעולם, שבאתי להיות אותה ולהוביל אותה אל הריפוי, אל האהבה.

הזמנתי אותה לראות את חיי היום, שאני מאושרת, מלאה באהבה, מגשימה את עצמי והסברתי לה שכל חוויות החיים הם חלק בלתי נפרד ממה שאני היום ושאני בהודיה על הכל, על הטוב ועל הרע.

הראיתי לה שזה שאמא לא הייתה בבית, גם זה היה חלק מהיעוד הגבוה שלי.

המפגש עם הילדה הפנימית היה מרגש עד מאוד, עיניי התמלאו בדמעות, חלקן דמעות שבכיתי עם הילדה הפנימית את כאבה וחלקן דמעות של אושר על המפגש אתה, על ההזדמנות והריפוי.

את המשך היום בחרתי לבלות עם הילדה הפנימית שלי.

בצהריים היא באה איתי לסדנה "כוחו של חיבוק" עם תומר קורון שהנחה אותנו לחבק תחילה את עצמנו, אז חיבקתי את הילדה הפנימית שלי, חיבקתי ובכיתי.

אחר הצהריים הלכנו אני והילדה הפנימית להליכת מלאכים של סיום הפסטיבל בהנחיית שי משיח.

חומות הלב התמוססו ונעלמו, הלב נפתח, הרגשתי כל אחד ואחת שעברו בשורות ובכיתי איתם.

כשהגיע תורי להלך בעיניים מכוסות, הצטרפה אלי הילדה הפנימית וצעדה ביחד איתי.

הוצפנו בכמויות אדירות של אהבה, הלב נהייה עצום, ללא גבולות, גדול כמו כל היקום, מואר באור של הרקיע השביעי.

אנחנו צועדות ואני אומרת לילדה הפנימית שלי:

את רואה כמה אהבה? את רואה שהמסע הזה שווה את זה? את רואה שאת ישות אור אין סופית?

יכולתי לראות שכל החוויות בעולם הזה היו בחירה של הנשמה להתנסות בחוויות ארציות של גוף פיזי ורגשי ושמהות הנשמה הגבוהה שלי היא אור ואהבה אין סופיים.

הכל התמוסס ונעלם לתוך חוויה של אהבה אין סופית ללא גבולות.

בסיום הליכת המלאכים, כשאני עוד מרחפת על ענן של אור ואהבה חיכתה לי הילדה האמתית שלי, ביתי בת ה 12.

היא סייעה לי לנחות בחזרה על הקרקע, באופן שהכי אופייני לה – נחיתת אונס...

בהתעלמות מוחלטת מעוצמת החוויה שהרגע עברתי היא דרשה כאן ועכשיו את תשומת הלב לעצמה, כעסה עלי, כנראה שממש בצדק שלא התייחסתי אלי כמעט כל היום, רציתי להסביר לה שהייתי עסוקה עם ילדה אחרת בת 6... אבל נראה שזה היה מעצבן אותה עוד יותר, אז ויתרתי...

חיבקתי אותה בניסיון להדביק אותה בתחושת האור והאהבה שאני חוויתי, ללא הצלחה...

עכשיו אני מבינה איזה גורו גדולה הילדה האמתית שלי.

היא המראה הכי גדולה בחיי, המורה הכי משמעותית, אני לא יכולה לשקר לה או להסתיר ממנה כלום, היא כמו רנטגן.

היא אלופת העולם הבלתי מעורערת בלחיצה על הכפתורים שלי.


אין אתה שום בולשיט, אפילו אם אני חווה הארה, היא תהיה שם להזכיר לי לא להקשר לזה.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לא בא לך?

נשיקת המאה

תמונה

תמונה