רשומות

מציג פוסטים מתאריך 2015

מערכת יחסים עם הים.

בפגישה הראשונה שלי איתו השנה, בתחילת הקיץ, החלטתי, במודע או שלא, שאני בעיניין, שאני רוצה לפגוש אותו שוב ולפתח את הקשר. הייתי קובעת איתו דייט, מפנה זמן ביומן ומגיעה.

רגלי האהובה

ישבתי על הספה, חצאית ארוכה מכסה את רגלי, רק כף הרגל מציצה מלמטה.

האטה

האטה... אני חווה תקופה של האטה, האמנם?

אטצ'מנט לעולם הזה

תמונה
זה התחיל משיחה אקראית שניהלתי עם איזה בחור על הקונספט של אהבה חופשית. הסברתי שאני רואה את עצמי כאחראית היחידה לאושר של עצמי, שאני לא תלויה במישהו אחר או בגורם חיצוני שיספק לי אושר או סיבה לאושר. השיחה התקדמה למהות הסבל בעולם כשהצהרתי שאני לא סובלת (רוב הזמן), על ידי זה שאני לא נקשרת לדברים, אנשים ורעיונות.

הגיגים על מותו של אהוב

השארתי את אמא שלי בטרמינל ויצאתי לדרכי, ממולי באוויר, מטוס של אל על, חשבתי שהוא ממריא ואז הבנתי שהוא בעצם נוחת. תהיתי בליבי אם שיווה נמצא במקרה בדיוק על המטוס הזה... מיד עלה זיכרון מתכנית שראיתי בטלויזיה לפני כמה ימים על מטוסים שהתרסקו... החיבור של שתי המחשבות העיר בי זיכרון ישן וכואב.

פרידה

תמונה
הדבר שהכי קשה לי כשאני נפרדת מאדם אהוב זה שהאדם שאני הכי רוצה לשתף והכי רוצה שינחם אותי הוא בדיוק האדם שממנו אני נפרדת. חברתי האהובה שעוברת פרידה משל עצמה בתזמון מושלם איתי, הזכירה לי שחווית הפרידה דומה מאוד למוות. הפחד והדרמה מהפרידה הם כמו הפחד מהמוות, פחד מהיפרדות מהקיים, פחד מהצעידה אל הלא נודע. הפרידה שאני חווה עכשיו מחזירה אותי לרועי, הילד שאהבתי בגיל 14.

צלע שלישית

תמונה
בחודשים האחרונים אני מוצאת את עצמי פעם ועוד פעם במקום של צלע שלישית. נהגתי לחשוב עם עצמי שאני לא רוצה להיות צלע שלישית ואני מגלה שזה פוגש אותי כל כך הרבה פעמים שהגיע הזמן לפצח את זה.

פגישה עם הילדה הפנימית

הלילה האחרון של פסטיבל זורבה באשרם, אני יושבת על הדשא עם חברים, מקשקשים וצוחקים כאשר ביתי בת ה 12 מגיעה, מתיישבת עלי ודורשת את מלא תשומת הלב שלי. אני מודה, באותו הרגע לא ממש בא לי לתת לה תשומת לב, בא לי להמשיך לקשקש ולפלרטט עם האנשים הבוגרים יותר על הדשא.

היום ה 21 של החניכה השנייה

היום ה 21 של החניכה השנייה. ציפיתי לבואו של היום הזה והוא בא. בבוקר התעוררתי מוצפת באהבה לשיווה ואהבה בכלל. נכנסתי לטיפול ותוך כדי התחלתי לקבל מידע.

אהבה מול המראה

סך הכל פעמיים פגשתי אותו בתוך חודשיים... ועם זאת הוא מצליח לחדור לכל פינה, מוארת או אפלה בנפש שלי. איך הוא עושה את זה? הוא לא עושה כלום, הוא אפילו לא מודע לכל מה שמתחולל אצלי בגללו (או בגללי).

הצפה רגשית

פתאום זה קרה... ככה סתם... אולי בכלל לא סתם... אולי זה הגל של התדר החדש שקורה בימים אלו, עוד אנשים מדווחים על הצפות רגשיות או אולי זה היום הזה בחודש.... זה התחיל בצהריים כשעזבתי את הים ונכנסתי לאוטו, נתקפתי בחוסר החלטיות מטריד, לא יודעת אם באמת אני רוצה לעזוב עכשיו את החוף או להשאר, איפה לאכול או בכלל לא לאכול, לעשות פיפי או להתאפק...

משחק בתוך משחק

יום כיפור בפתח, אני וביתי בת ה 12 מתכוננות ללכת לארוחה מספקת אצל ההורים, הבת הודיעה לי שהיא רוצה לצום ולהצליח להחזיק מעמד את כל אורך הצום. היא מתייעצת בטלפון עם אבא שלה ושואלת אם מותר לה לסוע באופניים החשמליות ביום כיפור ומנסה לשכנע אותו: ״מה אם אשאיר את האופניים דולקות ורק אסובב את הידית״.... אני מרגיעה אותה ואומרת שאין שום בעיה ומה שבאמת חשוב ביום כיפור זה חשבון הנפש וההסתכלות הפנימית.

נשיקת המאה

אם הייתי מנסה לחשוב או להיזכר מה הייתה הנשיקה הכי טובה בחיים שלי לא הייתי מצליחה לחשוב על אף אחת שממש ראויה לתואר הזה. לא שלא היו לי נשיקות טובות וגם מעולות בחיי, פשוט לא הייתה אחת מסוימת שבלטה עד כדי כך מעל כולן. עד הנשיקה הזאת...

ברכת שנה טובה

תמונה

שאקטי המלכה

תמונה
נתתי היום מתנה לגבר. הסיפור שהיה: בסיום יום טיפולים בחוף פסטורלי בכנרת, אני מקפלת את הציוד שלי שכולל בין היתר מיטת טיפולים ומתכוננת לעלות (עליה לא מבוטלת) מהחוף לחניה.

הטענה אנרגטית

תמונה
יום שישי בצהריים, כנס טנטריקס בכפר נופש על הים, אני על המרפסת ממתינה לתחילתה של הסדנה: "אהבה פראנית" של ארז וסמדר. מצד אחד של המרפסת הים במלוא יופיו, מצידה השני של המרפסת, הדשא של כפר הנופש והשביל המוביל אל הבניין של המרפסת. למרות היופי של הים, אני מוצאת את עצמי מביטה לכיוון הדשא, ממתינה בדריכות והתרגשות לראות מתי ארז וסמדר יגיעו.

לגור עם שדונים

כבר כמעט 4 שנים מאז הפעם האחרונה שגרתי עם בן זוג. האמת היא שאחרי הפעם האחרונה שגרתי עם בן זוג, לא נשארתי עם געגוע או רצון כלשהו לגור עם מישהו, היו לי בני זוג מאז, אבל בלי מגורים משותפים. חווית המגורים המשותפים לא הייתה חוויה נעימה בשבילי, המגורים המשותפים היו משקולת כבדה למערכת היחסים שבסופו של דבר קרסה בזכותן של עוד כמה משקולות כמו עסק משותף, חובות משותפים, סבל משותף והרים של ציפיות ואכזבות.

יש מקום

תמונה
מקום מיוחד, יש שם נחל, עצי איקליפטוס ושלווה מתוקה. המקום הזה תמיד היה פה, לא רחוק מהבית שלי, אבל רק בחודשים האחרונים גיליתי אותו, שמעתי עליו לפני זה מחברים ומכרים שהיו פה, אבל לקח לי זמן וקצת אומץ להגיע לכאן.

המסע אל מעשה האהבה (חלק 2)

החום הכבד של הצהריים התחיל להירגע ונעימות של אחר הצהריים באוויר. אני מתעוררת לבד באוהל, ערומה, מזיעה, לבד... תחושות של בדידות, נטישה ועצב עולות כשאני מבינה שהבחור שהיה איתי הלך ולא חזר. אני שומעת ברמקולים מהבמה המרכזית שטקס קבלת החג, שהוא האירוע המרכזי של הפסטיבל, כבר התחיל.

חניכה פראנית.

משיטוטים ברחבי היו טיוב בחיפוש אחר ידע והשראה בנושא הטנטרה אני נתקלת בהרצאה של סמדר מילר שמספרת בעזרת משל מקסים על מרתף ושולחן ביליארד על ההתניות המיניות שלנו.

המסע אל מעשה האהבה (חלק 1)

למושג טנטרה נחשפתי לפני יותר מעשר שנים. רפיק פרץ אז לתודעת ההמונים עם הסדרה "אופטימיות קוסמית" אשר מיתגה אותו כשליח הרוחניות והמזרח הרחוק בארצנו הקטנה. הודו, בודהיזם ומדיטציות היו דברים שמשכו אותי משיכה עזה ועכשיו כשרפיק התחיל לדבר על טנטרה גם זה משך אותי...

האקס המיתולוגי

יום הולדת 21, אני עורכת מסיבה בחדר שלי (חדר צעירים בקיבוץ), כמה מוזמנים בודדים, בינהם החבר החייל שלי, מצטופפים בחדר של 21 מ״ר, מוזיקה מתקליטים ישנים, קצת כיבוד ושתיה וענן עשן, סיגריות היו אז במודה. ידיד טוב מהבסיס שהזמנתי מאחר ועוד לא הגיע, אני מתקשרת אליו מהפלאפון המשוכלל שלי, מכשיר כבד, דמוי בלטה, עם אנטנה נשלפת.

הר געש עומד להתפרץ

בחלומי הר געש שנמצא מעל ביתי עומד להתפרץ, כולם יודעים שהוא עומד להתפרץ, מתכוננים ומצפים לו. בבית מוכנים עם אוכל וציוד לשעת חירום והרכב מוכן עם ציוד לבריחה, אבל נשארים ומחכים. כל תושבי העיירה עולים כל יום קרוב ככל שאפשר להר ומחכים להתפרצות, רוצים להיות שם כשזה קורה, גם אני איתם.

שיווה מהים

שעת צהריים חמה, אני מסיימת טיפול דיקור בהרצליה ונוסעת לחוף הים ביפו לפגוש חבר. אני מלאת אנרגיה מהטיפול ומסוף השבוע האחרון שהייתי בו, אני מאושרת ומצפה להגיע לחוף ולפגוש את הגלים והחול.

על חיזור וחידור

תמונה
פתאום מגיעה אלי הבנה: שאנחנו הנשים, בלי להכליל, אני כאישה חונכתי ואומנותי להיות מרצה, נכנעת, נאנסת... בפלאש מהיר אני נזכרת בכל הפעמים ש״נכנעתי״ לחיזוריו של גבר, שנתתי את גופי ונפשי על מנת לרצות, שנאנסתי ״בהסכמה״... לעומת זאת נזכרתי בפעמים הבאמת בודדות, אבל המשמעותיות בהן הגבר שהיה איתי באמת ביקש את הסכמתי. פתאום הבנתי שגם הגברים מחונכים ומאומנים לחזר, לכבוש, לצוד, להכניע... אומנות החיזור כשהיא מיושמת כהלכה היא מכבדת ומעצימה את שני הצדדים, אולם כאשר אומנות החיזור הופכת למשחק צייד היא אלימה ותוקפנית.

שלום בית פנימי

תמונה
השעה הייתה כמעט 15:00, יום שבת, פסטיבל אושו ישראל לקראת סיום ואני כבר מותשת מעוצמת החוויות של שלושת הימים האחרונים. אני יוצאת מאולם התרפייה הממוזג שביליתי בו ברצף מ 11 בבוקר. הסדנה הבאה בתור עומד להתחיל עוד דקות ספורות ואני חושבת לעצמי שזהו, עברתי מספיק טלטלות ואולי כדאי פשוט לקפל ציוד ולברוח הביתה... בהחלטה מהירה, למרות התשישות, אני מחליטה להכנס לסדנה ונכנסת בחזרה לאולם התרפייה.

שאקטי ילדה קטנה

שישי בלילה בסיום ההופעה המרכזית מתחילות סדנאות הלילה, סדנאות שידועות בנועזותן, באורכן ובעומקן. נכנסתי לסדנת טנטרה של המנחה סוג'י, נכנסתי מלאת בטחון ובמחשבה שמדובר בסדנה שתהייה לי קלילה... בתחילת הסדנה היו כל מיני תרגילי חיברות קלילים כמו ריקוד, הסתכלות בעיניים ונשימה, קטן עלי... ואז ברגע אחד חשוך, הורה המנחה לבחור את בן הזוג אתו נעבוד, לפני שהספקתי לעקל את ההוראה, לסרוק את החדר, למצוא את הבחור הכי חתיך שם ולגשת אליו, ניגש אלי בחור וביקש את ידי.

אני שאקטי

תמונה
שני זיכרונות שלי את עצמי מסביבות גיל 15 באחד אני זוכרת שממש קסמה לי המחשבה על עצמי בגיל 30, רווקה, חיה בניו יורק ומאוד פעילה מינית, משהו בסגנון "סקס והעיר הגדולה" אבל הרבה שנים לפני הסדרה . בשני אני מאזינה מהצד לשיחת בנים שמספרים על בחורה שמשעממת בסקס כי היא רק שוכבת... ואני בלבי מחליטה שאני לא אהיה כזאת – אני אהיה ממש טובה בסקס . המון שנים אחר כך אני מבינה בדיעבד שהחשיבה שלי על מיניות כבר בגיל צעיר, טרם התנסיתי, ישבה על המון כאב ופחד .

תמונה

תמונה