אני שאקטי

זה התחיל משיחה אקראית שניהלתי עם איזה בחור על הקונספט של אהבה חופשית. הסברתי שאני רואה את עצמי כאחראית היחידה לאושר של עצמי, שאני לא תלויה במישהו אחר או בגורם חיצוני שיספק לי אושר או סיבה לאושר. השיחה התקדמה למהות הסבל בעולם כשהצהרתי שאני לא סובלת (רוב הזמן), על ידי זה שאני לא נקשרת לדברים, אנשים ורעיונות.

הדבר שהכי קשה לי כשאני נפרדת מאדם אהוב זה שהאדם שאני הכי רוצה לשתף והכי רוצה שינחם אותי הוא בדיוק האדם שממנו אני נפרדת. חברתי האהובה שעוברת פרידה משל עצמה בתזמון מושלם איתי, הזכירה לי שחווית הפרידה דומה מאוד למוות. הפחד והדרמה מהפרידה הם כמו הפחד מהמוות, פחד מהיפרדות מהקיים, פחד מהצעידה אל הלא נודע. הפרידה שאני חווה עכשיו מחזירה אותי לרועי, הילד שאהבתי בגיל 14.

סך הכל פעמיים פגשתי אותו בתוך חודשיים... ועם זאת הוא מצליח לחדור לכל פינה, מוארת או אפלה בנפש שלי. איך הוא עושה את זה? הוא לא עושה כלום, הוא אפילו לא מודע לכל מה שמתחולל אצלי בגללו (או בגללי).

יום כיפור בפתח, אני וביתי בת ה 12 מתכוננות ללכת לארוחה מספקת אצל ההורים, הבת הודיעה לי שהיא רוצה לצום ולהצליח להחזיק מעמד את כל אורך הצום. היא מתייעצת בטלפון עם אבא שלה ושואלת אם מותר לה לסוע באופניים החשמליות ביום כיפור ומנסה לשכנע אותו: ״מה אם אשאיר את האופניים דולקות ורק אסובב את הידית״.... אני מרגיעה אותה ואומרת שאין שום בעיה ומה שבאמת חשוב ביום כיפור זה חשבון הנפש וההסתכלות הפנימית.