אני שאקטי

אני רוצה להביט לתוך העיניים שלך ולהיעלם.

זה התחיל משיחה אקראית שניהלתי עם איזה בחור על הקונספט של אהבה חופשית. הסברתי שאני רואה את עצמי כאחראית היחידה לאושר של עצמי, שאני לא תלויה במישהו אחר או בגורם חיצוני שיספק לי אושר או סיבה לאושר. השיחה התקדמה למהות הסבל בעולם כשהצהרתי שאני לא סובלת (רוב הזמן), על ידי זה שאני לא נקשרת לדברים, אנשים ורעיונות.

השארתי את אמא שלי בטרמינל ויצאתי לדרכי, ממולי באוויר, מטוס של אל על, חשבתי שהוא ממריא ואז הבנתי שהוא בעצם נוחת. תהיתי בליבי אם שיווה נמצא במקרה בדיוק על המטוס הזה... מיד עלה זיכרון מתכנית שראיתי בטלויזיה לפני כמה ימים על מטוסים שהתרסקו... החיבור של שתי המחשבות העיר בי זיכרון ישן וכואב.

הדבר שהכי קשה לי כשאני נפרדת מאדם אהוב זה שהאדם שאני הכי רוצה לשתף והכי רוצה שינחם אותי הוא בדיוק האדם שממנו אני נפרדת. חברתי האהובה שעוברת פרידה משל עצמה בתזמון מושלם איתי, הזכירה לי שחווית הפרידה דומה מאוד למוות. הפחד והדרמה מהפרידה הם כמו הפחד מהמוות, פחד מהיפרדות מהקיים, פחד מהצעידה אל הלא נודע. הפרידה שאני חווה עכשיו מחזירה אותי לרועי, הילד שאהבתי בגיל 14.

סך הכל פעמיים פגשתי אותו בתוך חודשיים... ועם זאת הוא מצליח לחדור לכל פינה, מוארת או אפלה בנפש שלי. איך הוא עושה את זה? הוא לא עושה כלום, הוא אפילו לא מודע לכל מה שמתחולל אצלי בגללו (או בגללי).

משיטוטים ברחבי היו טיוב בחיפוש אחר ידע והשראה בנושא הטנטרה אני נתקלת בהרצאה של סמדר מילר שמספרת בעזרת משל מקסים על מרתף ושולחן ביליארד על ההתניות המיניות שלנו.