חניכה פראנית.


משיטוטים ברחבי היו טיוב בחיפוש אחר ידע והשראה בנושא הטנטרה אני נתקלת בהרצאה של סמדר מילר שמספרת בעזרת משל מקסים על מרתף ושולחן ביליארד על ההתניות המיניות שלנו.



אני מוצאת הרצאה נוספת שלה, גם שם היא משתמשת במשל על מנת להעביר רעיון, הפעם היא מספרת על האוניברסיטה בזנזיבר כמשל לאהבה.


הרעיונות שהיא מעבירה נוגעים לי בדיוק במקום הכי מדויק, אני שומעת אותה ומרגישה שאני נזכרת בידע שהיא מעבירה, לא לומדת רעיון חדש, ממש נזכרת, כאילו שכבר ידעתי את זה בעבר.

היא מתייחסת לאהבה פראנית, כבר שמעתי על המושג הזה פראנה, חניכה פראנית, אבל עוד לא הייתי מוכנה לצלול פנימה עד לרגע זה.

אני מבקשת חידוד ומוצאת הרצאה נוספת שלה שבה היא מסבירה בדיוק מה היא אהבה פראנית ועל הדרך נוגעת במה היא הפראנה ומה היא חניכה פראנית.

אני לומדת מה היא מהות הפראנה, מה הם 2 המחסומים העיקריים של זרימת הפראנה:
* הצעיף – המחסום העליון, כאשר הוא מוסר נפתח החיבור אל המקור, אל האין סוף, אלוהי הגבוה.
* הפטריאכליות – המחסום התחתון, כאשר הוא מוסר נפתח החיבור למרכז כדור הארץ, לאמא אדמה ולחמלה.

כאשר שני המחסומים מוסרים אנחנו יכולים לממש את היעוד שלנו – להזרים אנרגיה ממרכז כדור הארץ, מאמא אדמה לאבא שמים, לאלוהי ובחזרה.


מהסרטון השלישי שלה אני גם מבינה שסמדר היא זוגתו של ארז ארג'ונה, איש בעל מראה פראי, שיער פראי ענק בצבע לבן וגבות שחורות, ארז ידוע כמי שמעביר חניכות פראניות, כבר שמעתי על כמה חברות שעברו חניכה אצלו, מידע שעד לרגע זה ממש, עבר לי ליד האוזן ואפילו לא טרחתי לשאול מה זה...

מצאתי סרטון בו ארז מסביר על החניכה הפראנית.

עם כל המראה הפראי/זקן שלו, כשהוא מתחיל לדבר, מתגלה ילד מקסים, מלא שובבות ושמחת חיים.
הוא מדבר בשמחה וכולו קורן אור ואהבה, נטול אגו לחלוטין, הוא מספר על החוויה האישית שלו ועל הייעוד שלו.


במאמר שאני מוצאת באתר של ארז, הוא מסביר שתהליך החניכה הפראנית אורך 21 יום בהם קורים תהליכים ושינויים בכל הרמות – ברוחני, בגופני ברמת הדי.אן.אי.

הסרטונים והמאמר מרגשים אותי ודמעות של התרגשות מציפות אותי, תחושה חזקה של היזכרות עולה, כאילו שהידע הזה הוא אהוב שלא פגשתי זמן רב ועכשיו אני מתרגשת מהמפגש המחודש.

אני בודקת ביומן ומבינה שאתמול עברו בדיוק 21 יום מאז החוויה העצמתית שעברתי בט"ו באב ובדיוק אתמול ירדה אלי הבנה גבוהה מאוד לגבי הייעוד שלי.

אני נזכרת באותו היום של ט"ו באב ומבינה שכל הסימנים היו שם:

רמת הרגישות שלי הייתה גבוהה ביותר, ברגישות שהלכה וגברה משעות הצהריים והגיעה לשיאה לאחר 24 שעות.

גל צונאמי ענק של זיכרונות מכל מהלך חיי הציף אותי, זיכרונות של כל הפעמים בהן נפגעתי מינית, כל הפעמים בהן נשבר לי הלב, כל הפעמים בהן נאנסתי ואנסתי, כל הפעמים בהן לא הייתי שם בשביל עצמי.

בכי בלתי פוסק שטף אותי במשך שעות ברצף, יכולתי להרגיש איך הבכי שוטף ומנקה אותי מבפנים, בסיום 24 השעות הבכי פסק ברגע אחד.

באותן 24 שעות כמעט ולא אכלתי, אפילו כשהיה שלב במהלך הלילה שהבטן שלי קרקרה קלות, לא היה בי שום רעב.

חוויתי חיבור עם ישות אור נוספת, בדמות גבר, חיבור שכמותו לא חוויתי אף פעם בחיי, חיבור בכל הצ'אקרות יחד.

בסוף 24 השעות האלו הייתי מצד אחד מותשת ומרוקנת ובו בזמן מלאה ואנרגטית.

היה לי צורך עז להגיע כבר הביתה, ידעתי שחוויתי משהו חזק, אבל לא ידעתי מה זה היה והייתי זקוקה לזמן עם עצמי על מנת לעקל את החוויה, להטמיע אותה ולהבין מה בדיוק קרה לי.

ביום שלמחרת הלכתי לעבוד באירוע על שפת הכינרת, כאשר לצידי החברות הטובות שלי, כל מי שהכיר אותי וראה אותי אמר לי שאני נראית שונה, יפה, זורחת.

בסיום העבודה נסעתי לסדר משהו ברכב, נסיעה של 40 דקות לכל כיוון, סוף סוף זמן לבד עם עצמי.

בדרך צפו ועלו לי הבנות לגבי מה שעברתי, הבנתי את עוצמת הריפוי שחוויתי ואת המשמעות של החוויה על המשך חיי, הגילוי וההבנה מילאו אותי בהתרגשות שהציפה אותי בדמעות של אושר.

למחרת דחף שהיה חזק ממני הושיב אותי לכתוב את מסמך הכוונות שלי לעצמי "אני שאקטי".

דחף הכתיבה לא פסק והכתיבה כאילו מתרחשת מעצמה ללא שליטה או מאמץ מצידי.

קריאה פנימית חזקה דרשה ממני להוסיף לחיי את השם "שאקטי".

תובנות וידיעה פנימית חזקה צפו ומילאו אותי – ידעתי שמעכשיו אני מפסיקה להתפשר על החיים שלי ובמיוחד מפסיקה להתפשר על המיניות שלי.

את אותו השבוע העברתי בתחושת ריחוף עילאית, המחמאות על המראה החדש והזוהר שלי המשיכו להגיע, אנשים התמגנטו אלי, ריחפתי...

לקראת סוף השבוע, הקרקע, בדמותה של הבת הכועסת שלי, הזכירה לי שעלי גם לנחות קצת ולהתחבר לקרקע...

בתגובה לניסיון הקרקוע הלא נעים התעופפתי לפסטיבל נוסף, אשר במהלכו חוויתי קשיים בחיבור שלי אל הקרקע, הסתובבתי שם בתחושה של תלישות מוזרה מצד אחד ותחושת כבדות מצד שני, חששתי שאולי פג הקסם מהשבוע שעבר...

בסוף הפסטיבל, ממש בסיומה של הסדנה האחרונה, העביר לי המאסטר סוג'י מסר ברור שהוא תיקשר מתוכי: הגיע הזמן של שאקטי להתעצם, לגדול, להתבגר, להיות נוכחת.

השבוע שלאחר הפסטיבל היה רווי בעשיה, זה היה אחד השבועות הרווחיים ביותר בקריירה שלי, יכולתי להרגיש את הקרקע מתייצבת מתחת לרגלי בצורה בריאה ומטיבה.

אני מבחינה שהחיפוש המתמיד אחר הסיפוק המיני שהיה מלווה אותי רוב חיי הבוגרים כבר לא שם.

תובנות המשיכו להגיע ולזרום אלי, שלווה, עשייה, התפתחות, דיוק וכל זה תוך כדי שאני מלווה בתחושת מלאות וסיפוק.

חלום ישן שהיה רדום לפתע התגשם לו והוזמנתי לדבר ברדיו.

חיבור חזק לטבע, מצאתי את עצמי מבלה בים, צופה בשקיעות, חיה ונושמת.

ביום ה 21 הרגשתי צורך להתכנס אל תוך עצמי ולתוך ביתי, קראתי שוב את הספר "חי טנטרה", מתחילתו ועד סופו ביום אחד, שיא קריאה של כל הזמנים.

בסיום הספר ידעתי בדיוק מה הוא הייעוד שלי.

ועכשיו יום אחרי אני מבינה שכל התהליך הזה היה חניכה פראנית.

בהתרגשות והודיה גדולה.


שאקטי.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לא בא לך?

נשיקת המאה

תמונה

תמונה