לבד

לבד

אחרי שנה שלמה של זוגיות ברצף.

אחרי קשר אינטנסיבי ופרידה מטלטלת.

אני פוגשת את עצמי בבדידות.

תחושה שלא קשורה במציאות, לא קשורה ולא מתקשרת עם העובדה שיש לי חיים מלאים

לא קשורה לכמות האפשרויות החברתיות שעומדות בפני.

אני פוגשת את הבדידות בדרך חזרה מהקליניקה, אחרי שטיפלתי ונגעתי ופגשתי אנשים.

הולכת בשדרות רוטשילד, עושה כמה טלפונים תוך כדי ההליכה ואז אני לבד עם הדרך...

ככל שאני מתקרבת לשכונה, מתקרבת לדירה, תחושת הבדידות נהיית יותר מוחשית.

זה לא שאני באמת לבד, יש לי חברים, אני חיה בעיר הכי תוססת ומעניינת, בכל פינה יש אפשרויות חברתיות למכביר, בכל מקום יש אנשים.

אבל נראה שאני בוחרת להתחבר לתדר הזה של הבדידות, נותנת לה לחדור אלי לנשמה מבעד לסאון העיר, מבעד לשלל הגירויים והאפשרויות החברתיות.

תמיד היה לי תירוץ להיות לבד, תירוץ שגם מנע ממנני באמת להיות לבד בבדידות.

נראה לי שלא היה לי לבד כזה מאז.... מלא שנים.

אולי היה לי קצת לבד קצת אחרי הצבא לאיזה רגע בין בני זוג...

נראה לי שאף פעם לא הייתי כל כך לבד, כל כך בודדה.

אני נותנת לחוויה הזאת של הבדידות להיות נוכחת, למרות שהרבה אני בורחת

אני בורחת לסקס, אני שמחה שאני בורחת לסקס ולא לאוכל...

אני בורחת למחשב, בורחת לטלוויזיה, בורחת להתעסקות בדרמה.

בין לבין אני נותנת לבדידות להציף אותי, זאת תחושה מורכבת, שונה, עמוקה.

אני פוגשת עצב, פוגשת פחד, פוגשת כאב.

פוגשת את עצמי.

הבדידות הזאת מושכת אותי אליה ומרחיקה באותו הזמן.

חלק בי ממש רוצה לצלול לתוכה, עמוק וחלק אחר רוצה לברוח רחוק.

אני מקשיבה לכל חלקי, לפעמים מקיימת בקשתו של זה ולפעמים של זה.

זהו.. אין לי תובנה ממש מעניינת בקשר לבדידות.
אני מתרגלת אליה, לומדת לחיות איתה, לאהוב אותה, לנשום איתה.
וכשאני לא לבד, אני אפילו מתגעגעת אליה, היא נהייתה חברה שלי.

אני מכילה את עצמי.
אני תומכת בעצמי.
אני נושמת.
אני אוהבת אותי.