הגיגים על מותו של אהוב

השארתי את אמא שלי בטרמינל ויצאתי לדרכי, ממולי באוויר, מטוס של אל על, חשבתי שהוא ממריא ואז הבנתי שהוא בעצם נוחת.

תהיתי בליבי אם שיווה נמצא במקרה בדיוק על המטוס הזה...

מיד עלה זיכרון מתכנית שראיתי בטלויזיה לפני כמה ימים על מטוסים שהתרסקו...

החיבור של שתי המחשבות העיר בי זיכרון ישן וכואב.

חווית המוות המשמעותית הראשונה בחיי הייתה כשרועי, ילד שאהבתי בגיל 14 נהרג.
אהבתי אותו אבל לא היה בינינו שום קשר אמתי, לא היינו זוג, הוא לא היה חבר שלי, רוב הסיכויים שבשנייה האחרונה של חייו הוא לא חשב דווקא עלי...

המצב הזה שבו אני מתאבלת על מישהו שאהבתי בלי שאף אחד יודע שאהבתי אותו, בלי שהוא עצמו, זה שמת, ידע בעצמו, בלי שאני יודעת אם הוא אהב אותי...

באופן כללי אני לא מפחדת ממוות של אנשים קרובים, מחשבה על מוות של אחד מהורי למשל, לא מפחידה אותי, כאילו שאני יודעת שאם זה קורה, אני יודעת שהקשר בינינו היה בעל ערך לשני הצדדים.

להיות שוב במצב הזה שאהוב שלי מת אבל אף אחד לא יודע שאהבתי אותו, אולי גם הוא לא יודע שאהבתי אותו והכי קשה בלי לדעת אם הוא אהב אותי...

נראה לי שעל הפחד הזה יושב הרצון שלי להגדיר מערכות יחסים ובעיקר המשיכה שלי לגברים שהם "מישהו".

כב מזמן זיהיתי אצלי איזשהו את הרצון להיות החברה של... אשתו של... אהובתו של....
לאחרונה עם החיבור החזק שיש לי עם עצמי ועם החופש שלי זה יותר בסגנון שלהיות זאת שההוא רוצה... או זאת שההוא מאוהב בה....

בעצם זה ניסיון שלי להגדיר את עצמי בעזרת מישהו אחר.

אני משחררת את הצורך הזה כאן ועכשיו!

אני לא צריכה מישהו בשביל לאהוב – אני אוהבת את עצמי, אני אוהבת, אני אהבה.


אני לא צריכה שמישהו ימות בשביל לחוות עצב – אני מכילה ומקבלת את כל מנעד רגשותיי.


פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

שק של מירמור

לא בא לך?

תמונה

תמונה