משחק בתוך משחק

יום כיפור בפתח, אני וביתי בת ה 12 מתכוננות ללכת לארוחה מספקת אצל ההורים, הבת הודיעה לי שהיא רוצה לצום ולהצליח להחזיק מעמד את כל אורך הצום.

היא מתייעצת בטלפון עם אבא שלה ושואלת אם מותר לה לסוע באופניים החשמליות ביום כיפור ומנסה לשכנע אותו: ״מה אם אשאיר את האופניים דולקות ורק אסובב את הידית״....

אני מרגיעה אותה ואומרת שאין שום בעיה ומה שבאמת חשוב ביום כיפור זה חשבון הנפש וההסתכלות הפנימית.


עד לתחילת הצום היא שוברת את הראש בנושאים הלכתיים כאלו ואחרים כמו אם אני אדליק לה את המחשב היא תוכל לראות סרט, או אם בבוקר היא תצחצח שיניים עם או בלי לשתות מים ועוד כל מיני שאלות הרות גורל.

אני בתור אמא מתירנית מאפשרת לה להתנסות בחוויה הרוחנית, משועשעת קלות ומשתדלת שלא לשפוט.

אני נזכרת בעצמי בגילה, הייתי מנסה גם לצום, בשביל הדיאטה... ובשלבים מסויימים בחיי אף ניסיתי לחזור בתשובה.

אני נזכרת בניסיונות שלי עצמי להתקרב אל הדת ולהשתייך אליה ומזהה שני דברים שמשכו אותי לשם:

הראשון הוא הרגשת השייכות, להיות חלק מחברה, קהילה, מגזר.

השני הוא מערכת החוקים המאתגרת, החל מהלבוש, מגבלות המזון, שמירת השבת על כל חוקיה, התפילות, הברכות ועוד.

אני מזהה לפתע שמערכת החוקים של הדת היא כמו משחק לילדים, החוקים הם כאלו, מותר ככה, אסור ככה וקדימה נראה מי ינצח, מי יצבור הכי הרבה נקודות.

בפרספקטיבה גבוהה יותר אני רואה שכל החיים שלנו הם משחק, בין אם בחרנו בדרך של דת מסויימת או במערכת חוקים חילונית או רוחנית אחרת.

בפרספקטיבה גבוהה עוד יותר, של האני העליון אפשר לראות שבעצם קיומנו בכדור הארץ בחרנו לשחק במשחק, בחרנו לברוא את הכדור הזה, בחרנו בגבולות המשחק, בחרנו חוקים ואנחנו משחקים פה, עד שניזכר במהות שלנו.

וגם כשנזכר, אפשר לבחור להמשיך לשחק, רק שאז המשחק הופך להיות יותר מהנה, כי זוכרים שזה משחק.

אז אפשר לבחור איזה משחק לשחק בתוך המשחק הגדול של חיינו:

אפשר לשחק במחבואים, להתחבא טוב טוב ולא לצאת אף פעם, לדאוג ולפחד שלא יגלו אותנו.

אפשר לשחק בתופסת ולברוח כל הזמן מאנשים, מהתמודדויות, מהאמת, לברוח...

אפשר לשחק במרוץ נגד הזמן וכל הזמן לרוץ ולהספיק ולמהר וכמה שיותר.
אפשר לשחק במשחקי חשיבה ולהפעיל את הראש בלי הפסקה.

אפשר לשחק במשחק קליעה וכל הזמן לכוון למטרה.

אפשר גם להיות הילד הזה שלא בחרו אותו לשום קבוצה והוא יושב בצד בודד ועצוב.

לא משנה באיזה משחק בוחרים, אם זוכרים שזה רק משחק הרבה יותר קל כשנמאס, לעצור ולבחור משחק חדש.

אפשר גם להיות יצירתיים ולהמציא משחקים.

אפשר לשלב ולשחק כמה משחקים בו זמנית.

עכשיו לדוגמא אני משחקת במשחק הזכרון, אני הופכת קלפים ונזכרת במהות שלי.

בו זמנית אני משחקת גם ברופא וחולה, אמא ובת ועוד כמה משחקי תפקידים.

המשחק שאני הכי נהנית ממנו זה משחק המראות והאהבה העצמית.


החוקים במשחק הזה הם די פשוטים: בכל מה ובכל מי שאני פוגשת אני רואה מראה שמראה לי משהו בעצמי ואז אני בוחרת לאהוב את מה שראיתי בעצמי ולאהוב עוד יותר את עצמי, ככל שאני מתקדמת יותר במשחק אני קורנת יותר אור ואהבה ועוד אנשים רוצים להצטרף למשחק.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

שק של מירמור

לא בא לך?

תמונה

תמונה