פרידה

הדבר שהכי קשה לי כשאני נפרדת מאדם אהוב זה שהאדם שאני הכי רוצה לשתף והכי רוצה שינחם אותי הוא בדיוק האדם שממנו אני נפרדת.

חברתי האהובה שעוברת פרידה משל עצמה בתזמון מושלם איתי, הזכירה לי שחווית הפרידה דומה מאוד למוות.

הפחד והדרמה מהפרידה הם כמו הפחד מהמוות, פחד מהיפרדות מהקיים, פחד מהצעידה אל הלא נודע.
הפרידה שאני חווה עכשיו מחזירה אותי לרועי, הילד שאהבתי בגיל 14.


לא היה בינינו כלום, הוא לא היה חבר שלי, פשוט אהבתי אותו, הוא היה יפה בעיני ואהבתי אותו ואז הוא נהרג בתאונה מחרידה...

שברון לב עצום שמלווה בהמון לבד, אף אחד לא ידע שאהבתי אותו, הייתי לבד עם הפרידה והאבל.

המון שנים ואין ספור פרידות מאז...

פרידות כואבות פחות או כואבות יותר

פרידות עם תחושת מועקה וכאלו עם תחושת הקלה

פרידות עם השלמה וכאלו עם כעס וזעם

פרידות שאני יזמתי ואלו שנפרדו ממני

פרידות מפתיעות ופרידות צפויות מראש

בעקבות העיסוק שלי בטיפול בנשימה, אני מודעת לאופן הנשימה שלי.

הצלחתי לזהות תבנית נשימה מאוד ספציפית כשאני בתהליכי פרידה.

הנשימה נהיית כאילו נפרדת ממני, כאילו שהמנגנון האוטומטי של הנשימה מפסיק, נשארת רק נשימה מאוד רדודה, כמעט בלתי מורגשת, מלווה בכיווץ בחזה.

אני מוצאת את עצמי שאני צריכה להזכיר לעצמי באופן מודע לנשום וכשאני נושמת נשימה עמוקה אני יכולה ממש להרגיש את הכיווץ בחזה דוחק גוש של כאב מעלה לכיוון הגרון והעיניים.

מה יש בה בפרידה שמנערת את כל המערכות הגופניות, הנפשיות, האנרגטיות?

הנשמה הגבוהה במהותה היא אחד, היא בלתי נפרדת מהקיום, היא אהבה והיא שבוחרת לחוות חוויה של נפרדות.

הבחירה לחוות נפרדות נועדה לעורר להיזכרות במהות הגבוהה של הנשמה – אין באמת שום פרידה, הכל אחד, הכל אהבה.

ובכל זאת זה כואב, הגוף הפיזי כואב, הגוף הרגשי כואב, ההילה קצת מכווצת, הנשימה מכווצת.

רגע הבריאה הראשוני ביותר של כל ישות בעולם הזה הוא רגע של פרידה – הזיגוטה.

ומשם החיים מתמלאים בהמון פרידות אשר יוצרות, מגדילות ומפתחות אותנו.

הפרידה מהרחם, פרידה מאמא, פרידה מהשד, פרידה ועוד פרידה עד שנפרדים מהחיים עצמם.

כאילו שהנשמה מרגע היווצרותנו בגוף עושה חזרות לפרידתה מהגוף.

כמו כל דבר בחיי הבחירה גם בחוויית הפרידה יש שתי אפשרויות לבחור ביניהן: דרך הסבל או דרך האהבה.

*בשתי הדרכים יש כאב, הבחירה היא בין לחוות את כאב הפרידה בסבל או באהבה.

ההבדל המשמעותי בין הדרכים הוא עם או בלי נשימה (נשימה = נשמה)

כאשר לא נושמים, הנשימה נפרדת מהנשמה, נוצר ניתוק, אין הנוכחות  נחווה סבל, יש סיכוי סביר מאוד לטראומה – זוהי דרך הסבל.

כאשר בוחרים בדרך האהבה הצעד הראשון הוא לנשום, לאפשר לנשימה להתרחב ולמלא את הלב, לפתוח את הכיווץ בחזה.

היום בחרתי בדרך האהבה.

בבוקר חוויתי את הפרידה באופן מאוד מוחשי וכואב, הלב נשבר והתכווץ.

תודה לבריאה על העבודה האהובה שלי שמזכה אותי לטפל באהבה ומוציאה אותי הרבה פעמים לעבוד 
במקומות מעוררי השראה, עם אנשים שאני אוהבת.

באוטו בדרך ללוקיישן לחופה הקסום של הכנרת, שמתי את תשומת ליבי לנשימה שלי, יכולתי לזהות את דפוס הנשימה האופייני לפרידה, נשימה רדודה וכמעט לא קיימת.

לקחתי נשימה עמוקה והרגשתי את הכיווץ בלב דוחף לכיוון הגרון והדמעות שירדו מעיני.

הגעתי לחוף, עדיין מכווצת, התמקמתי, בין שאר המטפלים והטיפולים התחילו.

לאחר כשעה הייתה לי הפסקה קצרה, פשטתי את בגדי ומיהרתי לטבול במי הכנרת.

שחיתי לכיוון המצופים שתוחמים את החוף, הנחתי את רגלי על החבל, נשכבתי על הגב וצפתי.

עצמתי עיניים, נשמתי, התענגתי על מגע המים, על ליטוף הרוח, על חום השמש.

אפשרתי לנשימות להעמיק ולהתרחב, אפשרתי לזרם של אור לשטוף אותי ולמלא אותי באור ואהבה.

הבעתי כוונה להתחבר לעוצמה ולמהות שלי, הזכרתי לעצמי שאני אהובה, שאני אהבה, שאני מאסטרית עוצמתית.

הודיתי על כל השפע שיש בחיי, שפע של אהבה, הודיתי על האהבה שיש לי לעצמי, התבוננתי בחוויית הפרידה והודיתי על ההזדמנות לגדילה וריפוי.

יכולתי לראות  את כל המתנות, הלמידה והאהבה שקיבלתי מהקשר שאני נפרדת ממנו.


ראיתי שהחוזה הנשמתי שהיה בינינו הסתיים ועם זאת האהבה עדיין קיימת ונוכחת כל הזמן.

צללתי צלילה ארוכה שבמהלכה הבעתי כוונה להתחבר שוב לעצמי, לזרם ולאהבה   ועם היציאה מהמים הרגשתי תחושת ניקיון, הודיה ואהבה.

עדיין כואב, אבל אני בוחרת לחגוג את הכאב ולזכור שזו בחירה של הנשמה שלי לחוות פרידה.




פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לא בא לך?

תמונה

תמונה