יש מקום

מקום מיוחד, יש שם נחל, עצי איקליפטוס ושלווה מתוקה.

המקום הזה תמיד היה פה, לא רחוק מהבית שלי, אבל רק בחודשים האחרונים גיליתי אותו, שמעתי עליו לפני זה מחברים ומכרים שהיו פה, אבל לקח לי זמן וקצת אומץ להגיע לכאן.


בפעם הראשונה שהגעתי, היה חורף, הגעתי לרגל אירוע רוחני גדול שהתקיים פה, חוויתי את המקום כשהוא מלא באנשים ומוזיקה ובגלל הקור, לא נכנסתי לטבול בנהר.

עם התחממות מזג האוויר, מצאתי את עצמי מגיעה לנהר בכל פעם שהיה לי זמן פנוי, בהתחלה באתי מלווה בחברה או חבר ועם הזמן שחררתי את הצורך בליווי והתחלתי להגיע לבד.

מצאתי את עצמי בורחת אל הנהר בכל הזדמנות שרציתי קצת שקט או שלווה, הטבילה במים הטעינה אותי באנרגיה חושנית וזורמת.

בשבת האחרונה הסתיימו 21 הימים של החניכה הפראנית, ביום ראשון הבנתי את החניכה והייתי מלאת התרגשות מהגילוי ומאז, כבר 4 ימים שאני סגורה בבית, לא עושה הרבה, או עושה הרבה כלום...

מרגישה קצת תקועה, גם הכתיבה לא זרמה לי, כאילו הזרימה האנרגטית נעצרה או הואטה, כאילו החניכה הסתיימה ועכשיו מה?

לא נכון יהיה להגיד שהזרימה האנרגטית נתקעה, כי היא לא, אני מרגישה אותה בכל נשימה שאני לוקחת, בכל צעד, היא נוכחת וזורמת, אני מרגישה באופן ברור את האנרגיה נכנסת אלי ממרכז כדור בארץ ויוצאת אל השמיים ובחזרה.

כנראה שהייתי צריכה קצת לנוח וקצת להתכנס אל תוך עצמי ואל תוך ביתי.

היום הרגשתי שאני מוכנה, או לפחות רוצה... רוצה לצאת, להתאוורר, לעשות משהו.

החלטתי לנסוע לנחל, יודעת שכוח הריפוי והזרימה של המים בטוח יביאו איתם מתנה.

לבשתי סט של תחתונים וחזייה הכי יפים שיש לי ומעל את השמלה הכי יפה כאילו שאני הולכת לפגישה רומנטית עם אהוב.

כל הדרך אל הנחל ליוותה אותי תחושת התרגשות כמו לפני פגישה  רומנטית, כאילו הנחל הוא האהוב שלי שלא פגשתי זה זמן ואני מתגעגעת אליו, מחכה כבר להגיע אליו, לפשוט את השמלה ולהתמזג אתו.

הגעתי לחניה, את ההליכה מהאוטו לנחל העברתי בהליכה תוך כדי נשימה ומודעות לזרם הפרנה שעובר דרכי מלמטה למעלה ובחזרה ובהתרגשות נעימה.

הגעתי לנחל, פשטתי את השמלה ונכנסתי למים....

המים עטפו אותי באהבה, השמש ליטפה אותי ברכות, התמסרתי למים, לנשימות, לציפה משוחררת, לשחייה מעוררת, התמסרתי.

עם כל תנועה יכולתי לחוש את זרימת האנרגיה עוטפת, מקיפה ומלטפת אותי, הראיה התרחבה, יכולתי לראות, לשמוע, לחוש הכול, בחדות, בבהירות, בחיבור קוסמי נפלא, ההשראה חזרה אלי.

יצאתי מהמים והתיישבתי באחת הזולות עם בחור שהכרתי במקום מביקורים קודמים, שוחחנו קצת על רוחניות, הוא מכיוון הקבלה וימימה ואני מכיוון הפרנה והטנטרה, אחרי שהבהרנו את השוני המילולי נותרה רק האחדות, הכל אחד.

אפילו העזתי לפתוח ולקרוא קצת בספר הזוהר.
לפני שפתחתי את הספר נשמתי, שחררתי ציפיות והתכוננתי להכוונה גבוהה.

לאחר כמה פסקאות הרגשתי שזה מציף אותי, לא יודעת בדיוק מה, אבל המילים האלו שלא ממש הבנתי אותן בראש החושב, הצליחו לגעת בזרם הפרנה, בניצוץ האלוהי שלי.

לאחר זמן מה נוסף, ניגש אל הזולה בחור מזולה אחרת ובידיו תינוקת בת כחצי שנה.

הוא נעמד, פונה אלינו והתינוקת בידיו גם פונה אלינו.

התינוקת הביטה בי, והביטה בו, שוב בי ושוב בו, סקרה את הנוכחים, את המקום, תוך כדי שאנחנו המבוגרים מנהלים שיחת חולין.

כאשר התינוק הביטה בי, העזתי והבטתי בה בחזרה, בעיניים, זה לא היה לי פשוט מיד, די מהר התינוקת התחילה להתרגל אלינו ולהיות יותר נינוחה, היא הגדילה את הזמנים של קשר העין איתי.

הבטתי בעיניה והיא בעיני, המבט שלה רך, נקי, טהור, ללא שפיטה, ללא אגו, ללא שאלות וללא תשובות, רק נוכחות, פשוטה וטהורה.

יכולתי לחוש איך אפשר להיטען אנרגטית ממבט שכזה.

המיינד החושב והגוף הרגשי נכנסו לפעולה, המיינד דאג להזכיר לי שאני לא חובבת תינוקות ולא רוצה ללדת יותר, הסברתי לו שלא נכנסים להריון מלהסתכל על תינוקות ושהורות זה לא מדבק.

הגוף הרגשי הציף רגשות אשמה, כאב וצער מחיי האימהות שלי, על כל הבדידות שחוויתי, על הוויתורים שוויתרתי, על הקושי הגדול שליווה אותי ועדיין נוכח בחיי, על כל הפעמים שפגעתי, ציערתי ולא ראיתי את הילדה שלי, על כל הפעמים שהייתי אמא גרועה.

המבט הטהור של התינוקת הניע בגוף הרגשי שלי זרם של ריפוי וסליחה למקומות שהיו סגורים ומודחקים בשנים האחרונות.


הרגשתי שצינור חדש של זרימה נפתח בי.


פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לא בא לך?

נשיקת המאה

תמונה

תמונה